<h1>בה"ג הלכ' יום הכיפורים</h1>
<h2>דף לו:</h2>
ומיחייב בר ישראל לאודוי ביומא דכיפורי, שנאמר (ויקרא ט"ז, ל') כי ביום הזה יכפר עליכם ואשכחן דהא כפרה וידוי דברים היא, דתניא (ויקרא ט"ז, ו') וכפר בעדו ובעד ביתו, בהרצאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר בהרצאת דברים או אינו אלא בהרצאת דם, אם נפשך לומר נאמר כאן כפרה ונאמר גבי שעיר המשתלח (שם י') כפרה, מה להלן הרצאת דברים אף כאן בהרצאת דברים. מאי אם נפשך לומר, וכי תימא לגמר משעיר הנעשה בפנים דהרצאת דם הוא, אמר קרא (שם י"א) והקריב אהרן פר החטאת אשר לו ועדאן לא נזרק הדם, אלמא בהרצאת דברים הכתוב מדבר. כיצד היה מתודה, אנא השם עויתי פשעתי וחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך (שם ל') כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ונאמר (שם כ"א) והתודה עליו וגו' דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עוונות אילו הזדונות פשעים אילו המרדים חטאות אלו השגגות, מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים למה חוזר ומתודה על השגגות, אלא כך מתודה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכן מצינו דרך המתודים דוד אמר (תהלים ק"ו, ו') חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו, שלמה בנו אמר (מלכים א' ח', מ"ז) חטאנו העוינו רשענו, דניאל אמר (דניאל ט', ה') חטאנו והעוינו הרשענו ומרדנו, אף הוא כך מתודה חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אלא מה הוא שאמר משה (שמות ל"ד, ז') נשא עון ופשע וחטאה ונקה וגו' ואומר (ויקרא ט"ז, כ"א) והתודה עליו וגומר, אמר משה לפני הקב"ה בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. ואמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים. [פסק] ומיבעי לן לצלויי ערב יום הכיפורים בתפילת המנחה ומימר אתה יודע רזי עולם אחר תפילתו מן קמי דיתיב בסעודתא דאפסוקי, דילמא מיטרדא דעתיה מחמת סעודתיה ולא יכיל לאודויי, דתנו רבנן (פ"ז:) מצות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתודה קודם אכילה ושתייה שמא תטרף דעתו עליו בסעודה, ואף על פי שהתודה קודם אכילה ושתיה, יתודה אחר אכילה ושתיה, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, ואע"פ שהתודה ערבית, יתודה שחרית, שחרית, יתודה במוסף, במוסף, יתודה במנחה, במנחה, יתודה בנעילה. והיכן אומרה, אחר תפילתו, ושליח ציבור באמצע תפילה.
<h2>דף עג:</h2>
יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, (ע"ו.) מנהני מילי, אמר רב חסדא כנגד חמשה עינויין שבתורה (במדבר כ"ט, ז') בעשור (ויקרא כ"ג, כ"ז) ואך בעשור (שם ל"ב) שבת שבתון (שם ט"ז, ל"א) ושבת שבתון (שם ל"ד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. ומקשינן אהילכתא, קראי חמשה כתיבי ואנן שיתה עינויי קא חשבינן, ומפרקינן שתייה בכלל אכילה היא. ומאן דלא מיעני מיחייב כרת, דכתיב (ויקרא כ"ג, כ"ט) כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו'. וכן מאן דעביד מלאכה נמי
הכין דכתיב (שם ל') וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה וגו'.
מימר קאמרינן דמיחייב איניש לענויי נפשיה בהני חמשה עינויי דאמרינן אכילה ושתיה רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה, וכתיב (ויקרא כ"ג, כ"ט) כי כל הנפש אשר לא תעונה, כי מיחייב כרת אהני חמשה עינויי כולהו מיחייב, או אכילה ושתיה בלבד מיחייב, מי אמרינן לא תעונה סתמא כתיב והני חמש מילי אשכחן דאיקרו עינויי והילכך אכולהו מיחייב, או דילמא כיון דכתיב (שם ט"ז, כ"ט) תענו את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשה וכתיב (שם כ"ג, ל') והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, אעינוי דאית ביה איבוד נפש הוא דמיחייב כרת, ומאי ניהו, אכילה ושתיה, דאי לא אכיל ושתי מיית, אבל הנך כי לא עביד להו ליכא איבוד נפש אימא לא מיחייב, מאי, ת"ש דתנו רבנן (ע"ד.) אעפ"י שאסור בכולן, לא אמרו אלא בכחצי שיעור, אבל כשיעור ענוש כרת, ואין ענוש כרת אלא האוכל והשותה והעושה מלאכה בלבד, מלאכה דכתיב בה כרת בפני עצמה, אוכל ושותה דכתיבה כרת בעינוי דכתיב והאבדתי אלמא אעינוי דאית ביה איבוד נפש הוא דמיחייב כרת, אהנך לא, וכן הלכה.
וכמה שיעורא דכי אכיל מיחייב כרת, כדתנן האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעיניתה, והשותה מלא לוגמין, חייב. ואף על גב דשיעורא דאכילה דכתיבא באוריתא בכזית, הכא בככותבת, מאי טעמא, מדשני קרא בדבוריה וכתב לא תעונה ולא כתב ולא תאכל, שניוה רבנן לשיעוריה, דתניא (ע"ט:) רבי אומר כל שיעורין שבתורה בכזית, חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורו, וראיה לדבר מיום הכיפורים ששינה הכתוב במשמעו ושינה הכתוב בשיעורו, שינה הכתוב במשמעו דכתיב לא תעונה ולא כתב ולא תאכל, ושינו חכמים בשיעורו בכותבת.
מימר קאמרינן דמאן דאכיל ביום הכיפורים מיחייב כרת ושיעורו בככותבת, ומאן דאכיל חלב ודם ונותר ופיגול ושאר איסורי דכתוב בהו כרת שיעורן בכזית פחות מככותבת, ופחות מכזית הא קאמרינן דלא מיחייב, איסורא אית ביה או לא, אם תימצי לומר אית ביה איסורא, מדאוריתא או מדרבנן, למאי נפקא מינה, להיכא דאישתבע דלא אכילנא ואכיל איסורא בציר משיעורא, דאי מדאוריתא אסיר, לא חילא עליה שבועה, דהא מושבע מהר סיני, ואי מדרבנן הוא דאסיר, חילא עליה שבועה, אי נמי להיכא דאכל חלב דכוי דספיקה הוא פחות מכזית, דאי פחות מכזית מדאוריתא אסיר הוה ליה ספיקה דאוריתא ולחומרא, אי מדרבנן אסיר הוה ליה ספיקה דרבנן ולקולא, מאי, ת"ש דאיתמר חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה, ר' שמעון בן לקיש אמר מותר, ר' יוחנן אמר אסור, כיון דחזאי לאיצטרופי איסורא קאכיל, רבי שמעון בן לקיש אמר מותר, אכילה בענן וליכא. ואמר רבה (יבמות ל"ו.) כל היכא דפליגי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הלכתא כרבי יוחנן, בר מן תלת, החולץ למעוברת והפילה והמחלק נכסיו על פיו ומכר הבן בחיי האב, אבל בכולהי הלכה כרבי יוחנן. ואמרינן נמי (חולין צ"ח.) ההוא כפלגו זיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא, סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי זיתי, א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן, ועוד האמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה, אלמא הלכה כרבי יוחנן דאמר אסור מן התורה, וכן הלכה. אמר רבי יוחנן (פ'.) שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני. שיעורין מיכתב כתיבי, אמר ר' יודן שיעורין של עונשין. תניא נמי הכי שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני.
ואמרינן גבי עוברה (כריתות י"ג.) התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה, היכי דמי, אי דאיכא סכנה, אפילו כשיעור נמי, אלא אימא פחות פחות מכשיעור ואפילו טובא נמי.
<h2>דף עז:</h2>
ברחיצה מנלן, דתניא אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. (ע"ח.) כי אתא רבה בר מרי אמר מטפחת היתה לו לרבי יהושע בן לוי, ערב תשעה באב היה שורה אותה במים, למחר פושטה ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, ערב יום הכיפורים מביאין לו מטפחת ושורה במים ועושה כמין כלים נגובים, למחר מעבירה על גב עיניו. א"ל רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן ואותיבנך סחיטה. [פסק] והיכא דחזא קרי ביומא דכיפורי, טביל ומברך ומנגיב נפשיה בידיה, דתנן (פ"ח.) הרואה קרי ביום הכיפורים יורד וטובל, ולערב ישפשף, לערב, מאי דהוה הוה, אלא אימא מבערב ישפשף, קא סבר מצוה לשפשף. ואיתתא דאית לה ינוקא שרי לה למימשא חדא ידא ומיתן ריפתא לינוקא משום שיבתא, דתנא ר' מנשה (ע"ז:) אשה מדיחה ידה אחת במים ונותנת פת לבנה קטן. פירוש שיבתא, רוחא היא דשריא על ידא דאינשי בליליא, ומאן דנגע במיכלא בלא מימשא ידא, שריא ההוא רוחא על ההוא מיכלא ומסכנא, ומשום הכין שרו לה רבנן למימשא ידא ומיספא ליה לינוקא. תניא (פ"ח.) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים. (ע"ח.) לא יישן אדם על גבי טינא המטפחת ביום הכיפורים, אבל על טינא שאינה מטפחת מותר. ואילו תלמידא דקבעי אקבולי אנפי רביה או אנפיה גברא רבא או אקבולי אנפיה אבוה ואיכא מיא באורחא, שרי ליה למיעבר במיא עד צואריה דתניא הרי שהיה הולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר במים עד צוארו ואינו חושש, ובלבד שלא יוציא ידו מחפת חלוקו, ודוקא עד צוארו אבל לסוח אסור.
וכן בסיכה, לא מיבעיא כל גופיה דאסיר, אלא אפילו אצבע קטנה אסור לסוך. ואי אית ליה צערא, שרי ליה למישף, דתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו מותר.
<h2>דף עח.</h2>
תני רב יהודה בר גרוגרת אסור לישב על גבי טינא ביום הכיפורים. אמר ר' יהושע בן לוי ובטינא המטפחת, אמר אביי בטופח להטפיח. אמר רב יהודה מותר להצטנן בפירות, רב יהודה מצטנן בקרא, רבה מצטנן בינוקא, רבא מצטנן בכסא דכספא. אמר רבא כסא דכספא, מלא אסיר, חסר שרי, דפחרא, אידי ואידי אסיר משום דשחיל. רב אשי אמר כסא דכספא נמי אסיר, משום דמודריב.
<h2>דף עח:</h2>
[פסק] וכן בנעילת הסנדל, היכא דמיפנק אי נמי קא בעי למיעל בדוכתא דחורבא ואפוקי ספר תורה ומיקרי ביה בציבורא אי נמי למיתן ריפתא לינוקא אי נמי אפוקי לבושא או מאי דצריך ליומיה, וקא דחיל למיעל בלא מסאנא מן עקרבא או מן ריחשא, שרי ליה למיכרך מידי על כרעיה, אי נמי מיסס גורבי, ומיעל אפוקי צורכיה, דאמר שמואל כל מחמת סכנת עקרב מותר. וכן נמי לעניין מאן דמיפנק ולא יכיל לסגויי, שפיר דמי למיפק בגורביה, דהא רב יהודה נפק בסנדלא רהיטני, אביי נפיק בדהוצי, רבה נפיק בדבולי, רבה בר הונא כריך סודרא על כרעיה ונפיק, אבל מסאני, בין מיפנק ובין לא מיפנק, אסיר.
<h2>דף פ.</h2>
תנו רבנן (עירובין ל':) יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם, קומץ מנחה וחפני קטרת והשותה מלא לוגמיו ביום הכיפורים, ותניא נמי במתניתא אחריתי (יומא פ'.) כמה ישתה ויהא חייב, בית שמאי אומרים כדי רביעית, ובית הלל אומרים מלא לוגמיו, ואמרינן מאי מלא לוגמיו דקא אמרי בית הלל, מלא לוגמיו ממש, מתקיף לה רב הושעיא ליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, אמר לו רבה כי איתשיל בעוג מלך הבשן איתשיל, דהוו להו בית שמאי לחומרא, אלמא מלא לוגמיו דקאמרינן כל חד וחד בדנפשיה, וכן הלכה.
<h2>דף פ:</h2>
אמר רבי שמעון בן לקיש ציר שעל הירק מצטרף לככותבת ביום הכיפורים, אלמא אע"ג דמשקה הוא, כיון דמיתכשר ביה אוכלא כאוכלא דמי, וכן הלכה.
<h2>דף פא.</h2>
וכי קא אמרינן היכא דאכל חייב כרת הני מילי אגופיה דיומא, אבל על תוספת דמוסיף עליה מעידנא דמפסיק ועד דקדיש יומא לא מיחייב, דכתיב (ויקרא כ"ג, כ"ט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם, על עצמו של יום הוא ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי, וכן בתוספת מלאכה.
<h2>דף פא:</h2>
[פסק] ומתבעי לן לאפסוקי ערב יום הכיפורים מדאנהר, דתניא (ויקרא כ"ג, ל"ב) ועניתם את נפשותיכם בתשעה
יכול בתשעה ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר מערב, הא כיצד, מתחיל בתשעה ומתענה מבעוד
יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, אין לי אלא בכניסתו דבענן אקדומי אפסוקי, ביציאתו מנלן דמיבעי לן לאחורי
עד דחשכה, ת"ל עד ערב. ואין לי אלא ביום הכיפורים ימים טובים מנין, ת"ל תשבתו, שבת מנין דמקדמינן מעיילינן ומאחרינן מפקינן ליה, ת"ל שבתכם, הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש.
ומיחייבינן למיכל ומישתי במעלי יומא דכיפורי, דתני
חייא בר רב מדיפתי ועיניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי.
<h2>דף פב.</h2>
וגבי תינוקות, קיימא לן הלכה כרבי יוחנן דאמר בת שתים עשרה שנה ויום אחד משלימין מדאוריתא בתינוקת, בן שלש עשרה שנה ויום אחד משלימין מדאוריתא בתינוק.
<h2>דף פג.</h2>
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. תנו רבנן (פ"ג:) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין את העינים. אמר רב נחמן אמר שמואל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אליה בדבש, רב הונא בריה דרב יהושע אמר סלת נקייה בדבש, רב פפא אמר אפילו קימחא דשערי בדבש.
<h2>דף פה:</h2>
והיכא דאיכא חולה דאי לא אכיל מסתכן, שפיר דמי לאוכולי ביומא דכיפורי, מאי טעמא, (ויקרא י"ח, ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם, כי קאמר רחמנא קיימו מצותא כי היכי דתחיו בהו, אבל נטורי מצותא ואסתכוני לא. (פ"ב.) וכי מוכלינן ליה על פי בקיאין, ואי ליכא בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. ולא מיבעיא חולה, אלא אפילו אשה עוברה וידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה, דתניא (שם) עוברה שהריחה בשר הקודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה, ואם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה רוטב עצמו, אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אמרי דבי רבי ינאי (פ"ג.) חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה. פשיטא, ספק נפשות להקל, מהו דתימא האי דקאמר חולה צריכנא, בעותי הוא דקא מיבעית דסבר אי לא אכילנא מייתנא, קמ"ל (משלי י"ד, י') לב יודע מרת נפשו. חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך, שומעין לרופא, פשיטא, ספק נפשות להקל, מהו דתימא לב יודע מרת נפשו, קמ"ל לרופא שמעינן ליה, והא דקאמר חולה לא צריכנא, תונבא הוא דנקיט ליה ולא ידע, וכן הלכה. והיכא דאמר חד רופא צריך ושנים אומרים אינו צריך, אין דבריו של אחד במקום שנים, וכן שנים וכן שלשה במקום ארבעה. ודאי חד רופא אמר צריך וחד אמר אינו צריך, מחללינן עליה שבתא ומוכלינן לה ביומא דכיפורי, מפני שהוא ספק נפשות וספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר (ויקרא י"ח, ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם.
[פסק] אמר רבא (מנחות ס"ד.) חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת, כולן פטורין, ואפילו בזה אחר זה, ואפילו קדם והבריא בראשונה. והיכא דאיכא תרתי בשני עוקצין ותלת בעוקץ אחד, מייתינן תלתי מחד, ולא מייתינן תרתי משני עקצין, דקא מפיש בבצירה.
אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיה (כריתות כ"ה:) מאי דכתיב (ויקרא ט"ז, ל') מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, חטא שאין מכיר בו אלא הקב"ה, יום הכיפורים מכפר.
ואילו מאן דצעריה לחבריה לא מיכפר ליה עד דמיפייס ליה, דתנן עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, שבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. אמר רבי יצחק (פ"ז.) כל המקניט את חבירו אפילו בדברים, צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו', א'—ג') בני אם ערבת לרעך וגו' נוקשת באמרי פיך וגו' עשה זאת איפוא בני וגו', אם ממון יש לו בידך התר לו פיסת היד, ואם לאו הרבה עליו רעים. אמר רב חסדא וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה שלשה בני אדם, שנאמר (איוב ל"ג, כ"ז) ישור על אנשים וגו'. א"ר יוסי ברבי חנינא המבקש מטו מחבירו אינו צריך לפייסו יתר משלשה פעמים, שנאמר (בראשית נ', י"ז) אנא שא נא ועתה שא נא. ואם מת, אמר רב יוסי בר חנינא אמר רבי אבהו מוליך עשרה בני אדם ועומד על קברו ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו.
<h2>דף פז:</h2>
ומיחייבינן למיכל ומישתי במעלי יומא דכיפורי, דתני חייא בר רב מדיפתי ועיניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי.
ומיחייב בר ישראל לאודוי ביומא דכיפורי, שנאמר (ויקרא ט"ז, ל') כי ביום הזה יכפר עליכם ואשכחן דהא כפרה וידוי דברים היא, דתניא (ויקרא ט"ז, ו') וכפר בעדו ובעד ביתו, בהרצאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר בהרצאת דברים או אינו אלא בהרצאת דם, אם נפשך לומר נאמר כאן כפרה ונאמר גבי שעיר המשתלח (שם י') כפרה, מה להלן הרצאת דברים אף כאן בהרצאת דברים. מאי אם נפשך לומר, וכי תימא לגמר משעיר הנעשה בפנים דהרצאת דם הוא, אמר קרא (שם י"א) והקריב אהרן פר החטאת אשר לו ועדאן לא נזרק הדם, אלמא בהרצאת דברים הכתוב מדבר. כיצד היה מתודה, אנא השם עויתי פשעתי וחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך (שם ל') כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ונאמר (שם כ"א) והתודה עליו וגו' דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עוונות אילו הזדונות פשעים אילו המרדים חטאות אלו השגגות, מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים למה חוזר ומתודה על השגגות, אלא כך מתודה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכן מצינו דרך המתודים דוד אמר (תהלים ק"ו, ו') חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו, שלמה בנו אמר (מלכים א' ח', מ"ז) חטאנו העוינו רשענו, דניאל אמר (דניאל ט', ה') חטאנו והעוינו הרשענו ומרדנו, אף הוא כך מתודה חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אלא מה הוא שאמר משה (שמות ל"ד, ז') נשא עון ופשע וחטאה ונקה וגו' ואומר (ויקרא ט"ז, כ"א) והתודה עליו וגומר, אמר משה לפני הקב"ה בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. ואמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים. [פסק] ומיבעי לן לצלויי ערב יום הכיפורים בתפילת המנחה ומימר אתה יודע רזי עולם אחר תפילתו מן קמי דיתיב בסעודתא דאפסוקי, דילמא מיטרדא דעתיה מחמת סעודתיה ולא יכיל לאודויי, דתנו רבנן (פ"ז:) מצות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתודה קודם אכילה ושתייה שמא תטרף דעתו עליו בסעודה, ואף על פי שהתודה קודם אכילה ושתיה, יתודה אחר אכילה ושתיה, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, ואע"פ שהתודה ערבית, יתודה שחרית, שחרית, יתודה במוסף, במוסף, יתודה במנחה, במנחה, יתודה בנעילה. והיכן אומרה, אחר תפילתו, ושליח ציבור באמצע תפילה.
ויחיד דלא גמיר אתה יודע ואתה נותן כי אמר בצלותיה אבל חטאנו נפיק בה.
